דוח מצב הכיבוש

ב-2023 מנתה האוכלוסייה הפלסטינית בירושלים המזרחית 391,400 תושבים. כ-60% מתושבי ירושלים המזרחית חיו מתחת לקו העוני, לעומת כ-38% מכלל אוכלוסיית העיר ירושלים, שהיא הגדולה והענייה בערי ישראל. לפי נתוני הכנסת מ-2024, 90% מתושבי העיר הפלסטינים הם בעלי מעמד של תושבות קבע ו-9% הם אזרחים ישראלים, ומעל 40% מהם בני פחות מ-18. כפי שיפורט בפרק זה, למרות מעמדם כתושבי קבע (ומיעוטם – אזרחים), סובלים כלל תושבי ירושלים המזרחית הפלסטינים הפליה שיטתית מזה שנים רבות, שאף העמיקה בחסות המלחמה. ש

מיד עם פרוץ המלחמה, ומכוח חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, נעצרו אלפי עזתים, והוחזקו בישראל במתקנים צבאיים ובמתקני שב"ס תוך שהם סובלים מתנאי כליאה קשים, התעללויות חמורות והזנחה, לרבות הזנחה רפואית, שכמותם טרם נראו בארץ. זאת למרות ששיעור ניכר מהעצורים לא היו מעורבים במתקפה על ישראל, ושוחררו לבסוף כבלתי מסוכנים. במקביל הוצא כמעט מיד צו חירום כליאתי למתקני שב"ס, המאפשר (גם היום, בחלוף שנתיים) להגביר את הצפיפות, שהיתה גדולה עוד קודם לכן, ולהלין אסירים ועצורים על הרצפה. בהתאם למד

חופש ההתאגדות, חופש הביטוי וחופש המחאה הם זכויות יסוד המעוגנות במשפט הישראלי והבינלאומי, והם מהווים תנאי הכרחי לקיומה של דמוקרטיה מתפקדת. המדינה אינה רשאית לשלול או להגביל זכויות אלה ללא צידוק גם בעת חירום או מלחמה. דווקא בתקופות אלו גוברת חשיבותן, ככלים לביקורת ציבורית על מדיניות ממשלתית ועל שימוש בכוח צבאי. הגבלות גורפות על ביקורת כלפי השלטון או על מחאות פוליטיות, לרבות שימוש באמצעים מינהליים, משטרתיים וצבאיים, אינן עולות בקנה אחד עם עקרונות המידתיות והחוקיות הקבועים במשפט

מאז כיבוש רצועת עזה ב-1967 ועד לנסיגתה החד צדדית של ישראל בשנת 2005, נשלטה הרצועה באמצעות ממשל צבאי. לאחר הנסיגה המשיכה ישראל לשלוט בהיבטים רבים בחיי התושבים, בפרט באמצעות פיקוח הדוק על כניסה ויציאה של אנשים, סחורות ודלק, ואספקת שירותים. מאז תפס החמאס את השלטון בעזה ב-2007 הגבירה ישראל את מאמציה לבודד את הרצועה, באופן שתרם משמעותית למשבר הומניטרי כרוני. בשבעה באוקטובר 2023 הוביל החמאס מתקפה מתוכננת ונרחבת על עשרות יישובים אזרחיים ובסיסים צבאיים בישראל, הרג למעלה מאלף אזרחים ו

עצורים תחת חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים (חוק הלב"חים) מאז מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר 2023, והמלחמה שהחלה בעקבותיה, נעצרו אלפי פלסטינים תושבי רצועת עזה תחת חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, התשס"ב-2002. למרות שנעצרו כחשודים בפעולות טרור, לפי מידע שמסרה המדינה במהלך הליך משפטי ביולי 2024, כ-50% מכ-4,000 העצורים שהובאו מעזה ונכלאו בישראל בחודשי המלחמה הראשונים שוחררו חזרה לרצועת עזה בצו צבאי מבלי שינוהל בעניינם כל הליך שיפוטי. על פי נתוני הוועד הציבורי נגד עינויים, בחודש יול

נישול באמצעות הסדר מקרקעין תהליך הסדרת רישום המקרקעין בירושלים המזרחית מהווה איום מרכזי בפני תושביה הפלסטינים, ומשמש ככלי לייהוד שטחים שמעבר לקו הירוק. זאת באמצעות העברת בעלות על נכסי מקרקעין לידי המדינה על זרועותיה השונות, או לידי חברות וגורמים פרטיים המעורבים במפעל ההתנחלות במזרח ירושלים, בעיקר דרך שימוש במנגנון האפוטרופוס הכללי, המאפשר ליהודים בלבד לתבוע בעלות על קרקעות שהיו רכוש יהודי לפני 1948. ממעקב שמקיימות העמותות במקום – תכנון וזכויות אדם ועיר עמים, עולה כי מאז פתיח

במלאת שנתיים לטבח השבעה באוקטובר ולפרוץ המלחמה, ושלושה ימים טרם נכנס הסכם הפסקת הלחימה לתוקפו, דיווח האו"ם , בהתבסס על נתוני משרד הבריאות העזתי, על 67,173 הרוגים ברצועת עזה, מתוכם 20,179 קטינים ו-10,427 נשים (46% מכלל ההרוגים). כמו כן מדווח על 170,203 פצועים, מתוכם 44,143 קטינים ו-23,769 נשים. נתוני משרד הבריאות העזתי מגובים בשמות ומספרי זהות, ומקובלים כאמינים על ידי גורמי מחקר וסיוע בינלאומיים. יתרה מזאת, מומחים מעריכים כי מספר ההרוגים גבוה בהרבה, שכן נתונים אלה אינם כוללים

על פי מידע שנאסף ממקורות רשמיים באמצעות בקשות חופש מידע, מארגוני זכויות אדם ומהתקשורת, רוכז ונבדק על ידי ארגון רופאים לזכויות אדם על ידי הצלבה בין מקרים בהם טיפל ישירות, עדויות שנאספו והשתתפות בנתיחות שלאחר מוות, לפחות 94 פלסטינים, עצורים ואסירים ביטחוניים, מתו כאשר הוחזקו במתקני שב"ס, במקני הכליאה הצבאיים, או כאשר הובלו על ידי הצבא למתקנים אלה, מהשבעה באוקטובר 2023 ועד לאוגוסט 2025. זהו מספר חסר תקדים, שאף המשיך ועלה מאז. עם זאת עד היום לא ידוע גורלם של מאות פלסטינים נוספים

הצעת חוק העמותות (תיקון – “תרומה מישות מדינית זרה”) מבקשת לחייב את רוב התרומות שמתקבלות על ידי עמותות ישראליות ממדינות זרות או גופים מדינתיים זרים במס בשיעור של 80%, וליטול מבתי המשפט את הסמכות לדון בעתירות המוגשות על ידי עמותות שמימונן העיקרי מגיע מישויות כאלה. הצעת החוק פוגעת פגיעה חמורה בזכויות יסוד ובהן חופש ההתאגדות, חופש הביטוי וזכות הגישה לערכאות. כמו כן מחלישה ההצעה את הרשות השופטת על ידי צמצום מרחב הפיקוח השיפוטי על פעולות הממשלה (שהן נשוא העתירות המוגשות על ידי העמו