הקדמה

מאז כיבוש רצועת עזה ב-1967 ועד לנסיגתה החד צדדית של ישראל בשנת 2005, נשלטה הרצועה באמצעות ממשל צבאי. לאחר הנסיגה המשיכה ישראל לשלוט בהיבטים רבים בחיי התושבים, בפרט באמצעות פיקוח הדוק על כניסה ויציאה של אנשים, סחורות ודלק, ואספקת שירותים. מאז תפס החמאס את השלטון בעזה ב-2007 הגבירה ישראל את מאמציה לבודד את הרצועה, באופן שתרם משמעותית למשבר הומניטרי כרוני.

בשבעה באוקטובר 2023 הוביל החמאס מתקפה מתוכננת ונרחבת על עשרות יישובים אזרחיים ובסיסים צבאיים בישראל, הרג למעלה מאלף אזרחים וחיילים ופצע מעל 3,000, תוך ביצוע פשעי מלחמה רבים ומתועדים, כולל חטיפת אזרחים – בהם תינוקות, ילדים, נשים וזקנים – וחיילים לרצועת עזה. ישראל הגיבה בהתקפה צבאית מסיבית שהובילה למלחמה שנמשכה שנתיים, לוותה בפגיעות קשות באוכלוסייה האזרחית ובהפרות בוטות של הדין הבינלאומי וגרמה למוות, הרס, רעב ומחסור במימדים חסרי תקדים, כפי שיפורט בפרק זה.

עם כניסת הסכם הפסקת הלחימה לתוקפו ב-10 באוקטובר 2025, נסוג הצבא הישראלי לשטח שגודלו כ-58% מסך שטחי הרצועה, שוחררו כל החטופים הישראלים החיים ונמסרו חלק מגופות החטופים המתים שהוחזקו ברצועה. במקביל שוחררו אלפי כלואים פלסטינים, הועברו גופות שהוחזקו על ידי ישראל והוגדלו כמויות הסיוע ההומניטרי והמזון המורשות להיכנס לרצועה, לאחר שבמשך חודשים ארוכים היתה הכנסתם מזערית. הפסקת הלחימה עצרה את ההרס וההרג הישירים אך המצוקה ההומניטרית עדיין בשיאה, ושיקום הרצועה – בתקווה שההסכם השברירי יאפשר זאת – צפוי להימשך שנים רבות.

על מנת לסיים את המלחמה ולקדם החלמה, שיקום ורגיעה באזור, על הצדדים לכבד את ההסכם ואת חובותיהם על פי הדין הבינלאומי ולהימנע מפגיעה נוספת באזרחים. מצידה של ישראל, עליה לאפשר באופן מיידי הכנסת מזון וסיוע בכמויות ובקצב הנדרש, לאפשר פינוי אלפי חולים ופצועים הזקוקים לכך לטיפול רפואי מחוץ לרצועה, לרבות בגדה המערבית, לפתוח את המעברים ולאפשר תנועת אזרחים, סחורות ועובדי סיוע, לאפשר שיקום תשתיות ובנייה מחודשת ברצועה ולסגת, תוך התיאום הבינלאומי הנדרש, מן האזורים שבהם היא שולטת כעת. כמו כן חלה על ישראל החובה לחקור באומץ וביושר את שנעשה בשתי שנות הלחימה, להכיר בפשעי מלחמה ובהפרות דין, ולהפיק את הלקחים הדרושים.