עקירת אוכלוסייה

 גירוש בתוך הרצועה ושליטה בשטח

בשיא המערכה, כ-86% משטח רצועת עזה הוגדר כאזור צבאי סגור או נמצא תחת צווי פינוי. כתוצאה מכך, ומן ההרס השיטתי של מבנים ותשתיות, נאלצו לפחות 1.9 מיליון מתושבי הרצועה – כ-90% מכלל האוכלוסייה – לעקור מבתיהם, ובהמשך אף ממקומות מקלט זמניים. תושבים רבים נאלצו לנדוד שוב ושוב, לעיתים אף עשר פעמים ויותר. עם התמשכות המלחמה וצמצום המרחב שבו הורשו לשהות, עקורים רבים דיווחו על קושי הולך וגובר למצוא מקום מחסה. זאת, בשל הצפיפות הרבה ובשל מחסור חריף בציוד מתאים, כתוצאה מהמגבלות הממושכות על הכנסת סיוע הומניטרי, לרבות אוהלים, לרצועה. למרות הכרזות על אזורים הומניטריים שאליהם התושבים נדרשים לעבור למען ביטחונם האישי, הותקפו מדי פעם גם אזורים אלה, תוך פגיעה באזרחים.

לאחר הסכם הפסקת הלחימה שנכנס לתוקפו ב-10 באוקטובר 2025, הצבא הישראלי נסוג לעמדות הממוקמות לאורך מה שמכונה "הקו הצהוב" – קו הפרדה חדש בשטח הרצועה. על פי ההסכם, נסיגת הצבא הותירה בידי ישראל שליטה צבאית ישירה בכ-58% משטח רצועת עזה, לאורך גבולותיה החיצוניים עם ישראל ומצרים. השטח שנותר בשליטה ישראלית אסור בכניסת תושבים, אך כיוון שבפועל לא ניתן היה להבין בבירור היכן הקו עובר, נורו עשרות עזתים כשחצו אותו בטעות בניסיון להגיע לבתיהם עם הפסקת הלחימה. ב-17 באוקטובר 2025 הורה שר הביטחון להציב סימונים פיזיים של הקו הצהוב לאורך התוואי. בהתאם להודעת דובר הצבא לשפה הערבית, הסימונים נעשים באמצעות קוביות בטון כל 200 מטרים. על קוביות הבטון יונחו עמודים שיתנשאו לגובה של 3.5 מטר. לפי דיווחים, בחלק מהמקומות קוביות הבטון הונחו עמוק בתוך רצועת עזה ולא על הקו הצהוב, ובכך הגדילו הלכה למעשה את השטח שעליו שולטת ישראל. על פי הערכות, סימון הקו טרם הסתיים, ולא ברור אם ישראל תשלים את סימון הקו או לאו.

המשך מימוש ההסכם, על ידי ישראל ועל ידי החמאס, אמור להוביל להמשך נסיגת הצבא מן השטחים שתחת שליטתו, ולאפשר שיקום וחזרת התושבים. תוכנית עשרים הנקודות, עליה הסכימו ישראל והחמאס, קובעת כי בעתיד תיסוג ישראל לגבולות פרימטר ביטחוני, שאינו מתואר בצורה מדוייקת אך כולל גם את ציר פילדלפי. משמע – גם בשלב הבא לנסיגה יישאר חלק גדול מהרצועה בשליטה ישראלית.

גירוש אוכלוסייה מן העיר עזה

ב -9 בספטמבר 2025 פרסם הצבא צו פינוי לעיר עזה כולה, ולשני אזורים לצידה, ובסך הכל לכ-21% משטח הרצועה – ומקום מגוריהם, הקבועים או הארעיים, של כמיליון תושבי קבע ועקורים שמצאו מחסה בעיר. משמעות הצו היתה דחיקת אוכלוסיית הרצועה למחיה בצפיפות של 28,000 איש לקילומטר מרובע. רבים מן התושבים, תשושים מעקירה ומרעב, אכן התפנו בעקבות הצו ובעקבות הפצצות ופגיעות ישירות בבתי מגורים. לאחר כחודש, עם כניסתו לתוקף של הסכם הפסקת הלחימה, בוטלה הוראה זו, אך רבים מהתושבים שחזרו לעיר מצאו בתים ושכונות הרוסים.

 איום בגירוש מרצועת עזה

בחודש מרץ 2025 ניתן פומבי לתוכניות הממשלה להוציא לפועל טרנספר מרצועת עזה. הקבינט הביטחוני-מדיני קיבל החלטה לסייע לפלסטינים שירצו "לצאת מרצון" מעזה למדינות שלישיות, ואף הוקמה מינהלת לתכנון הדבר – כמובן תוך התעלמות מוחלטת מחובותיה של ישראל תחת הדין הבינלאומי והאיסור לגרש אוכלוסייה מקומית. עידוד הגירה של אוכלוסייה המצויה תחת שליטת צבא זר, תוך מניעת גישתה לסיוע הומניטרי מספק, לא יתכן שתחשב כסיוע לעזיבה מרצון. ב -17 בספטמבר 2025 – יום לתחילת המתקפה על העיר עזה ובעוד מאות תושבי העיר נהרגים ונפצעים ועשרות אלפים נמלטים על נפשותיהם – אמר שר האוצר סמוטריץ' בכנס בתל אביב כי "רצועת עזה הופכת לבוננזה של נדל"ן" וכי "צריך להחליט איך מחלקים את הרווחים מהקרקע בעזה". אולם תוכנית עשרים הנקודות, שעליה מבוסס הסכם הפסקת הלחימה ושאליו מחויבת ממשלת ישראל, קובעת במפורש כי תושבי עזה לא יגורשו, וכי ישראל לא תאכלס ולא תספח את הרצועה.

תחת תוכניות בלתי חוקיות לסילוק התושבים, יש לקדם הסדר שיאפשר להם לחזור ולממש את זכותם הבסיסית לנוע בחופשיות בתוך הרצועה וכן את הזכות לצאת ממנה ולשוב אליה – זכות שנמנעת מהם מזה שנים רבות.

לקריאה רחבה על הנושא ראו: יישום מדיניות ישראל ל”הגירה מרצון” מרצועת עזה מהווה בפועל גירוש של אוכלוסייה אזרחית – פשע מלחמה ופשע נגד האנושות, באתר ארגון גישה.