משבר הבריאות

לאחר שהביאה להרס מסיבי של מערכת הבריאות בעזה בעת המלחמה, מפרה המדיניות הישראלית הנוכחית את זכויות תושבי עזה לחיים ולבריאות על ידי הטלת מגבלות על הכנסת התרופות והציוד הרפואי הנדרשים לתוך הרצועה, אילוץ התושבים לחיות בתנאים הגורמים לעלייה בתחלואה, והגבלת האפשרויות של חולים ופצועים קשים לצאת לטיפול מחוץ לרצועה.

מערכת הבריאות בעזה מתקשה להשתקם מההרס השיטתי שנגרם לה, אך נדרשת להתמודד עם עומס מטופלים גדול ועם מחסור ברופאים, בתרופות, בציוד רפואי ובדלק. במקביל חלה עליה בתחלואה, הנובעת מהצפיפות, המחסור ותנאי המחיה הקשים שנכפו על תושבי עזה באתרי העקורים. התחלואה כוללת, בין היתר, התפשטות של מחלות מדבקות בדרכי הנשימה, מחלות עור ומחלות בדרכי העיכול, בהן גם צהבת מסוג A, ונגעים המועברים על ידי טפילים ומכרסמים.

מצב מערכת הבריאות

לאחר שנתיים וחצי של מלחמה, ברצועת עזה נותרו כ-42,000 פצועים קשים, הזקוקים לשיקום ולטיפול מתמשכים, מתוכם 10,500 ילדים. עם כניסת הסכם הפסקת האש לתוקף חלה ירידה במספר ובקצב הפצועים החדשים המגיעים לבתי החולים, ובמקביל חלה עלייה בכמות התרופות והציוד הרפואי שהוכנס לרצועה. גם מספר המתקנים הרפואיים הפעילים עלה. עם זאת, בסוף אפריל 2026 פעלו ברצועה רק 296 מתקני טיפול מתוך 683, וכמעט כולם פועלים באופן חלקי בלבד. ברצועה פועלים 18 בתי חולים בלבד. המערכת הרפואית עדיין פועלת תוך מחסור קשה בתרופות, בציוד ובמיכשור רפואי, לרבות שולחנות ניתוח וחלקי חילוף למכשירי אולטרסאונד, מכונות הנשמה ואינקובטורים, בהיעדר אישור מישראל להכנסת ציוד זה לרצועה. באפריל 2026 אף דווח, על פי מידע שפרסם משרד הבריאות ברצועה, כי יותר ממחצית מהתרופות החיוניות בעזה אינן זמינות כלל, וכי אוזלים גם המלאים של חומרי בדיקה במעבדות ושל ציוד רפואי מתכלה.

מחסור בסגל רפואי ומגבלות על כניסת מומחים

אל מול הצורך האדיר בשירותי רפואה ניצבת מערכת בריאות מרוסקת, שאיבדה למעלה מ- 1,700 אנשי סגל רפואי בתקיפות ישראליות, ובכללם רבים מבכירי הרופאים והרופאות ומנהלי ומנהלות בתי החולים. גם לפני המלחמה, מערכת הבריאות ברצועת עזה נעזרה בסיוע של רופאים מומחים מישראל, מהגדה המערבית ומרחבי העולם. מאז פרצה המלחמה ועד היום, ישראל אינה מתירה לרופאים מישראל ומהגדה המערבית להכנס לעזה כלל, ודוחה בקשות רבות של רופאים מתנדבים ממקומות שונים בעולם ללא הסבר, למרות המצב הקשה והצורך הדחוף בעזרתם.

ב-5.2.2026 עתרו לבג"ץ האגודה לזכויות האזרח, ארגון רופאים לזכויות אדם וארגון גישה בשם שבעה רופאות ורופאים מתנדבים מבריטניה ומארה"ב, שכניסתם לרצועה סורבה ברגע האחרון, באופן שרירותי, ללא הנמקה וללא מתן זכות שימוע. בעתירה נדרש לתקן את המנגנון לאישור כניסת רופאים לרצועת עזה, וכן לקבוע ולפרסם הוראה שלפיה מסירת עדות, השמעת ביקורת או מסירת מידע על אודות מצב מערכת הבריאות או המצב ההומניטרי ברצועת עזה לא יהוו עילה לדחיית בקשות של אנשי צוות רפואה להיכנס לרצועה.

כניסתם של רופאים מתנדבים כמוה כהכנסת כל סיוע הומניטרי לשטח לחימה או לשטח המצוי תחת שליטה לוחמתית, וככזו היא כפופה למסגרת המחייבת של כללי המשפט הבינלאומי ההומניטרי ולא לרצונה של המדינה, שעליה מוטלת חובה לאפשר טיפול רפואי לתושבי עזה.

לקריאה נוספת:

האגודה לזכויות האזרח: לאפשר את כניסתם של רופאים מתנדבים בינלאומיים לרצועת עזה, 5.2.2026

מגבלות על פינוי חולים מחוץ לרצועה

על רקע הרס מערכת הבריאות על ידי ישראל, אלפי חולים ברצועת עזה אינם מקבלים מענה למצבים רפואיים קשים, לרבות טיפול בסוגי סרטן שונים או שיקום מפציעות מורכבות. למעלה מ-18,500 חולים ופצועים ממתינים לפינוי על מנת לקבל טיפול רפואי בחו"ל. אך גם עבור מי ש"הצליח" להכנס לרשימה הזו, הסיכוי לצאת מהרצועה ולקבל טיפול מחוצה לה – קלוש.

לפי נתוני האו"ם, 1,080 חולים בלבד פונו מהרצועה מאז אוקטובר 2025 ועד ל-23 באפריל 2026, מרביתם פצועי מלחמה. במהלך אפריל 2026 פונו רק 32 חולי סרטן, בעוד אלפים נוספים ממתינים לטיפול מציל חיים. רוב המפונים הרפואיים פונו לקבלת טיפול במצרים. הקושי העיקרי הוא מגבלות שמטילה ישראל על היציאה מעזה. קושי נוסף הוא סירובה של ישראל לאפשר העברת חולים לטיפול בבתי חולים בגדה המערבית או בירושלים המזרחית, כפי שנעשה לפני שפרצה המלחמה באוקטובר 2023.

מאז אוקטובר 2023 ישראל חוסמת כל גישה לטיפול רפואי בין עזה לגדה המערבית, ירושלים המזרחית וישראל. טיפולים רפואיים בגדה ובירושלים המזרחית היו יכולים לאפשר למטופלים רצף טיפולי ופיקוח רפואי הנדרשים להם. זוהי האפשרות היחידה עבורם להגיע לטיפול במהירות ולשוב לעזה בתום הטיפול. במרחק שעת נסיעה אחת בלבד, הם יכולים להגיע לרשת של בתי חולים הערוכה ומוכנה לקבלם, עם כל הציוד הנדרש, שאינו זמין בבתי החולים בעזה כבר למעלה משנתיים.

בנובמבר 2025 הגישו ארגון רופאים לזכויות אדם, ארגון גישה, המוקד להגנת הפרט, האגודה לזכויות האזרח וארגון עדאלה עתירה לפתיחה מחדש של מסדרון רפואי בין עזה לגדה ולירושלים המזרחית. לצד הארגונים התייצבו 32 רופאים ישראלים בכירים, שביקשו להצטרף לעתירה ולתמוך בבקשה לחידוש המסדרון. בדיון שהתקיים ב-30.3.26 קבעו השופטים כי לא ניתן לדון בעתירה לנוכח המלחמה עם איראן, ודחו את הדיון למועד שטרם נקבע. זאת, בעוד אלפי חולים בעזה נאבקים על חייהם ללא מענה רפואי הולם.

לקריאה נוספת:

ארגון גישה: מדיניות חולה: יחסה של ישראל לפינוי רפואי מעזה, 12.2.2026

ארגון רופאים לזכויות אדם: יש שלושה פתרונות אפשריים לחולים בעזה, ואת כולם ישראל מסכלת, מאמר מאת קרן שביט, פורסם בעיתון הארץ ב-15.4.2026

משבר בריאות הנפש בעזה

משבר חמור בבריאות הנפש שורר כיום ברצועת עזה. נתוני קרן האוכלוסין של האו"ם שפורסמו במרץ 2026 מצביעים על כך ש-61% מבני הנוער הראו סימני פוסט טראומה, 38% סבלו מדיכאון ו-41% מחרדה. 20% מהמבוגרים שנשאלו העידו כי הם חושבים מחשבות אובדניות מדי יום ביומו. להערכת הארגון, כמיליון ילדים בעזה זקוקים בדחיפות לטיפול פסיכו-סוציאלי. לפי הערכות ארגון הבריאות העולמי, כבר בראשית שנת 2025 סבלו כ-485,000 אנשים ברצועת עזה מהפרעות נפשיות (קרי, פגיעה מתמשכת ומשמעותית בתפקוד הרגשי, הקוגניטיבי או ההתנהגותי).

העקירה המתמשכת, אובדן הבית וקרובי משפחה והיעדר מרחב אישי מינימלי ותנאי מחיה בסיסיים מובילים לטראומה מצטברת, השוחקת את יכולת ההתמודדות של תושבי הרצועה. לכך מתווסף משבר הרעב, המהווה איום קיומי ומקור למצוקה נפשית. מעל 1.6 מיליון בני אדם (77% מהאוכלוסייה) מוסיפים לסבול מחוסר ביטחון תזונתי ברמות שונות. הרעב, המחסור ואי-הוודאות היומיומית מעצימים חרדה, דיכאון ותשישות נפשית, ומעמיקים את הפגיעה באוכלוסייה האזרחית ככל שהמשבר נמשך.

דו"ח ארגון גישה, בשיתוף "תכנית עזה לבריאות הנפש" ואנשי מקצוע נוספים, מצביע על העקירה כחוויה טראומטית מרכזית ומתמשכת מהמלחמה. העקירה מלווה בשינויים פתאומיים ומבהילים, לעיתים הליכה למרחקים ארוכים תחת אש, הגעה למקומות לא מוכרים, ללא מחסה בסיסי, והתמודדות עם אובדן תחושת שליטה או יציבות. בהמשך, התנאים שאליהם מגיעים העקורות והעקורים לאחר שברחו מבתיהם – אוהלים צפופים ורעועים שאינם עמידים בפני פגעי מזג האוויר, ניתוק מתשתיות חשמל ומים, היעדר פרטיות מוחלט ותחלואה נרחבת – אינם מאפשרים התאוששות או יציבות רגשית. תנאים אלה, והיעדר כל אופק לשיפורם, הם גורם מרכזי לייאוש ולעלייה בשיעורי האלימות הבין-אישית בקהילה ובמשפחה.

על פי הדו"ח, הצטברות גורמי הסיכון יוצרת דפוסים של טראומה מורכבת וכרונית, החורגים מהמסגרות האבחוניות המקובלות. שירותי בריאות הנפש המצומצמים ביותר הזמינים ברצועה והעקירה המתמשכת יוצרים חסמים פיזיים, לוגיסטיים וחברתיים לגישה לטיפול. זאת, כאשר תנאי היסוד לטיפול נפשי – מרחב בטוח ופרטי, יציבות חברתית והפרדה בין מטפל למטופל – אינם מתקיימים.

המשבר בבריאות הנפש בעזה אינו נובע רק ממחסור בשירותים, אלא גם משבר מערכתי עמוק ומהתפוררות המרקם החברתי. התערבויות טיפוליות מסורתיות, גם כאשר הן זמינות, אינן נותנות מענה מספק למציאות של טראומה מתמשכת.

על כן, ברמה המיידית יש ליצר תנאים, ולו מינימליים, שיאפשרו לאוכלוסייה להתחיל בתהליך של התאוששות והחלמה. הדבר נכון לגבי כל תחומי החיים ברצועה. בכלל זה, נדרשים הפסקה מיידית של התקפות על אזרחים, הסרת הגבלות על תנועת אנשים וסחורות, גישה לאספקה הומניטרית מלאה, וקידום תוכניות לתמיכה פסיכו-סוציאלית המותאמת לנסיבות בעזה, בדגש על טיפול ממוקד-קהילה.

לקריאה נוספת:

ארגון גישה: מקום בטוח לנפש: נשים ובריאות הנפש תחת מתקפה בעזה, 30.3.2026