חסימת חופש התנועה

החופש לנוע הוא זכות יסוד, וכוללת את זכות האדם לעזוב את ביתו ולשוב אליו כרצונו. מדיניות ישראלית ארוכת שנים מצרה באופן קיצוני את יכולתם של העזתים לעזוב את הרצועה ולשוב אליה. מדיניות זו הוחמרה באופן דרסטי מאז ראשית המלחמה, ובפרט מאז שהשתלטה ישראל על מעבר רפיח במאי 2024. כעת ישראל שולטת בכל המעברים מרצועת עזה, ומסרבת לרוב המוחלט של בקשות לצאת מהרצועה לצרכים בסיסיים כגון טיפול רפואי, איחוד משפחות או לימודים.

מרבית הפונים לבקשת אישור יציאה, בהם משפחות פלסטיניות מהגדה המערבית, פלסטינים בעלי אזרחות זרה או אזרחות ישראלית וסטודנטים, נתקלים בסירוב, או בסחבת בירוקרטית ממושכת המונעת בפועל את יציאתם. נתוני ארגון גישה מגלים כי במקרים רבים אין הצדקה לסירוב הראשוני, ולאחר פנייה לערכאות משפטיות ניתן אישור יציאה, שאפשר היה מן הסתם לנפק מלכתחילה.

נכון לעת זו, הרשויות הישראליות מאשרות, במספרים זעירים, יציאת חולים ומלוויהם, בעלי אזרחות או תושבות זרה ומחזיקי ויזות ואישורי כניסה למדינות שלישיות. לפי הערכות, אלפי אנשים מבין הקבוצות המצומצמות שאושרו על ידי ישראל ליציאה עדיין לכודים ברצועה.

תוכנית 20 הנקודות שביסוד הסכם הפסקת הלחימה בעזה קובעת כי איש לא יגורש מהרצועה, וכי תושביה יהיו רשאים לעזבה ולחזור אליה. יש לקוות כי בעתיד אכן תורשה יציאתם וחזרתם החופשית של העזתים, ללא מגבלות ומבלי שאיומי גירוש והגלייה מרחפים מעליהם.