פגיעה בחופש הביטוי והמחאה נגד המלחמה והכיבוש

הגבלות על פעילים ומגיני זכויות אדם ועל חופש הביטוי והמחאה מעמיקות את הכיבוש ומאפשרות את הפרות זכויות האדם בשטחים הכבושים. מאז פרוץ המלחמה, וגם בשנתה השנייה, התעצמו הניסיונות לצמצם את מרחב המחאה נגד הכיבוש, נגד מדיניות הממשלה ונגד המשך המלחמה ברצועת עזה.

הפגנות ואירועי מחאה

עשרות אירועי מחאה נגד המלחמה לא קיבלו את אישור המשטרה והרשויות המקומיות או נתקלו בעיכובים והגבלות בלתי חוקיים. בעקבות עתירות רבות שהוגשו הבהיר בג"ץ כי חופש המחאה חל גם בעתות מלחמה, ועם זאת ניכר בשטח כי להתנגדות המשטרה יש אפקט מצנן על המחאה.

הפגנות נגד המלחמה, כאלה שהאשימו את ישראל בפשעי מלחמה או שהביעו מסרים ביקורתיים אחרים נערכו פעמים רבות תחת הגבלות. המשטרה החרימה והשמידה שלטים ומיצגי מחאה שתוכנם הוגדר על ידה כבלתי הולם, אך הכחישה מדיניות זו במסגרת הליכים משפטיים. הפגנות אף פוזרו באלימות, בטענה לאי חוקיות או לחשש להתפרעויות.

בהיעדר הגנה מדינתית על חופש הביטוי והמחאה, נוטלים את החוק לידיהם גם גורמים ממסדיים שאינם מוסמכים, כגון עובדי עירייה, וגורמים פרטיים כבעלי עסקים ומאבטחים פרטיים, ומונעים ממוחים שירותים או גישה כאשר הם לובשים חולצות או נושאים שלטים בעלי מסר אנטי-מלחמתי או אנטי-ממשלתי.

בגדה המערבית נעשה לעיתים שימוש בהכרזה על "שטח צבאי סגור" על מנת לעצור הפגנות ישראליות-פלסטיניות ולמנוע מפעילות ופעילים ישראלים וזרים להביע תמיכה בחקלאים פלסטינים ולהשתתף במסיק הזיתים.

פעילות ופעילים ישראליים ובינלאומיים סובלים לעיתים מזומנות, לצד עמיתיהם הפלסטינים, מהתנכלויות מצד מתנחלים וחיילים בעת הפגנות או פעילות חקלאית. בספטמבר 2024 ירו חיילים והרגו פעילת שלום טורקיה-אמריקאית, איישנור אזגי אייגי לאחר סיום הפגנה בכפר ביתא.

הרחבת עבירות ביטוי

בנובמבר 2024 פנתה האגודה לזכויות האזרח אל פרקליט המדינה במחאה על שימוש לרעה ובניגוד לדין בסמכויות אכיפה פלילית נגד ביטויים. בפנייה תיארה האגודה כי חקירות ומעצרים מאושרים באופן נרחב ותוך פגיעה בלתי מידתית בחופש הביטוי. הרף להפללה על התבטאות הורד, ואכיפה מתבצעת אף בגין פרסומים יחידים. בנוסף, מעצרים אושרו ללא למידה מעמיקה של הטענות, דבר שהוביל למעצרי שווא רבים. הרוב המוחלט של העצורים הם אזרחים ותושבים ערבים, דבר שמעורר חשש ממשי לאכיפה סלקטיבית ולפגיעה בשוויון. בעוד שאמירות בערבית מופללות, אמירות דומות וחמורות בעברית אינן מופללות, והמשטרה עוברת לסדר היום על הסתה לאלימות נגד פלסטינים.

כמו כן, פסול שימוש המשטרה באיסורים על הפרת שלום הציבור והסדר הציבורי לשם חקירת עבירות ביטוי, ובעצם שימוש בהן כדי לעקוף את חובתה לפנות לאישור הפרקליטות לפני פתיחה בחקירה פלילית בגין התבטאות. באפריל 2025 עתרה האגודה לזכויות האזרח לבג"ץ בעניין זה.

מדיניות השתקה באקדמיה

אוניברסיטאות ומכללות ברחבי הארץ אימצו מידה כזו או אחרת של מדיניות השתקה. סטודנטים הועמדו לדין משמעתי ואף סולקו מהלימודים ומהמעונות בשל ביטויים שהעלו לרשתות החברתיות, חברי סגל אקדמי הונחו להימנע מהבעת עמדות פוליטיות במסגרת פעילותם האקדמית הפומבית ולהסתפק בעמדות שמבוססות על "קונצנזוס ציבורי רחב", מרצים פוטרו או הושעו מעבודתם בשל הבעת ביקורת.

יחס המשטרה לעיתונאים

התנכלות שיטתית לעיתונאים, ובפרט לעיתונאים זרים ולעיתונאים דוברי ערבית, באה לידי ביטוי בפעולות אלימות, מעצרים והפללה ללא כל עילה, תוך יצירת אפקט מצנן כלפי מסרים ודיווחים ביקורתיים. מגמה זו התעצמה ביוני 2025, בעת המלחמה עם איראן ונפילת טילים בשטחי ישראל. כך למשל, המשטרה פרצה לחדרי מלון של עיתונאים זרים בחיפה, עיכבה אותם שעות ארוכות, תפסה והחרימה את ציודם ואסרה עליהם להמשיך ולשדר מהעיר, למרות שלא פעלו בניגוד לצו הצנזור, האוסר על שידורים של יירוטים או תיעודים של מקום נפילה. בבת ים אף אישרו השוטרים את מקום השידור – זירת נפילה של טיל איראני – ובכל זאת הותקפו כתב וצלם של רשת טלוויזיה מצרית באלימות על ידי שוטרי מג"ב, שהפסיקו את השידור והחרימו ציוד.

כמו כן, בראשית 2025 ניסתה המשטרה למנוע את סיקור שחרור האסירים והאסירות הפלסטינים. שוטרים מנעו את התיעוד והסיקור של שחרור אסירים מבית המעצר מגרש הרוסים, וצילמו את תעודותיהן של עיתונאיות שסיקרו את שחרורו של אסיר לביתו. המשטרה זימנה לחקירה ארבע עיתונאיות פלסטיניות מירושלים המזרחית, והזהירה עיתונאים לבל יסקרו את השחרור.

ניסיון לפגיעה בעצמאות כלי התקשורת

בחסות המלחמה, באפריל 2024, נחקק חוק מניעת פגיעת גוף שידורים זר בביטחון המדינה (הוראת שעה – חרבות ברזל), התשפ"ד-2024. החוק, המוכר בכינוי "חוק אלג'זירה", מסמיך את שר התקשורת, בהסכמת ראש הממשלה והממשלה או ועדת השרים לענייני ביטחון לאומי, להטיל סנקציות על ערוצים זרים המשדרים מישראל: להפסיק את שידורי הערוץ על ידי ספקי תכנים ישראלים, להגביל את הגישה לאתר האינטרנט שלו, לסגור את משרדי הערוץ בישראל ולתפוס מכשירים המשמשים לאספקת תכני הערוץ, לרבות טלפונים ניידים. בנוסף לפגיעתו בחופש הביטוי, בחופש העיתונות ובזכות הציבור לדעת, החוק מונע מראש מבית המשפט לבטל החלטה שתקבל הממשלה על פיו, ובכך רומס את עקרונות שלטון החוק ועצמאות הרשות השופטת. בכך תורם החוק למאמץ של הממשלה ה-37 להחליש את הדמוקרטיה הישראלית, בין היתר באמצעות החלשת הרשות השופטת. החוק נחקק כהוראת שעה (חוק זמני), אך הוארך מאז. האגודה לזכויות האזרח עתרה לבג"ץ לביטול החוק, וההליך המשפטי בעיצומו.

בנוסף, במהלך 2025 הועלו בכנסת מספר הצעות חוק ומדיניות שמטרתן לצמצם את חופש העיתונות ולהעמיק את השליטה הממשלתית על השידור הציבורי ועל המרחב התקשורתי בישראל: כפיפות תאגיד השידור הציבורי לפיקוח פוליטי הדוק ושינוי מנגנוני המינוי כך שיהיו בידי השרים, פתיחת האפשרות להפרטת השידור הציבורי והסרת מגבלות על שידורי תחנות פרטיות. הצעות חוק אלה באות לקדם מציאות בה הממשלה שולטת הן בתכני השידור והן בגישה הציבורית למידע, דבר שיפגע בדמוקרטיה ועימה בזכות להתנגדות אזרחית וחוקית לכיבוש, כאשר המידע הנגיש לציבור מוגבל.

נציין בעצב כי במהלך השנתיים האחרונות, וללא מגבלות דרקוניות אלה, מרבית גופי התקשורת הישראלית בחרו לסקר את המלחמה בעזה באופן צר ומגמתי, תוך הצנעה מכוונת של מידת הפגיעה באוכלוסייה האזרחית ברצועה, באופן שאינו משקף לציבור הישראלי את מציאות המלחמה במלואה.

לקריאת דוחות ועדכונים על המאבק להגנה על חופש הביטוי והמחאה ראו באתר האגודה לזכויות האזרח – חופש הביטוי.