המשבר ההומניטרי והמגבלות על הכנסת סיוע וסחורות

לישראל שליטה מוחלטת על תנועת אנשים וסחורות לתוך רצועת עזה כבר עשורים רבים. מניעת כניסה של מזון, תרופות, דלק וסחורות לרצועה עזה בזמן המלחמה היתה גורם מרכזי למשבר ההומניטרי חסר התקדים ולהרעבת האוכלוסייה. גם כיום, הישרדות האוכלוסייה תלויה באופן ישיר בפתיחת המעברים למעבר מזון ומוצרים חיוניים. ההגבלות שמטילה ישראל על הכנסת סיוע הומניטרי וציוד לשיקום הרצועה, ועל הארגונים ההומניטריים הפועלים בה, מקבעות את המשבר ואינן מאפשרות התאוששות.

אכן, במסגרת יישום ההסכם להפסקת הלחימה בין ישראל לחמאס נרשם שיפור בכמות המוצרים המוכנסים לרצועה. אך מרבית האישורים להכנסת מוצרים ניתנים על ידי הצבא לסקטור הפרטי. כך, למרות כניסת סחורות וחרף ירידת המחירים, המזון הנגיש בשווקים המקומיים עדיין מעבר להישג ידם של רבים מהתושבות והתושבים בשל העוני הכבד והאבטלה הגואה. כיוון שכך, רוב רובו של הציבור בעזה תלוי בסיוע הומניטרי. למרות טענות הצבא כי בקשות להכנסת סיוע מאושרות בהתאם להנחיות, האו"ם וארגוני הסיוע מתקשים לספק את צורכיהם הבסיסיים של התושבים הנזקקים, בשל מגבלות מחמירות מאד של ישראל על סוג המוצרים, ומגבלות על כמויות וקצב כניסת משאיות הסיוע לרצועה. בנוסף קיים קושי לוגיסטי להגיע בתדירות הנדרשת לקהילות המבודדות בשל הרס מערכת הכבישים, בפרט כאשר מזג האוויר סוער.

מאז פרצה המלחמה פועלת ישראל באופן שיטתי לפגיעה במערך המקצועי רב השנים להגשת סיוע הומניטרי בעזה (ובגדה המערבית) על ידי מוסדות וארגונים בינלאומיים מומחים. זאת באמצעות הערמת מכשולים בירוקרטים ואחרים, שלילת ויזות מעובדים בינלאומיים ומניעת כניסת עובדים אחרים. בחודשים האחרונים, באמצעות קביעת מנגנון רישום ובו דרישות בלתי מידתיות הפוגעות בעצמאות ובנייטרליות של הארגונים, שללה ישראל רישיונות פעילות מעשרות ארגונים, לרבות כאלה שפעלו ברצועה שנים רבות והפעילו מערכי סיוע חיוניים ורחבי היקף בהתאם לסטנדרטים בינלאומיים. בדיון במרץ 2026 בעתירות שהוגשו בעניין, הותירו שופטי בג"ץ את מנגנון הרישום על כנו.

חוסר בטחון תזונתי – נתונים

לפי דו״ח האו"ם מאפריל 2026, כ-1.6 מיליון בני אדם, שהם 77% מתושבי הרצועה, סובלים מרמות שונות של חוסר ביטחון תזונתי, כאשר למעלה מ-500 אלף מצויים במצב חירום תזונתי. כמו כן קיים מחסור כרוני בגז לבישול, בשל מגבלות על הכנסתו לרצועה ומחירו היקר. על פי סקר ארגון המזון העולמי (WFP) ממרץ 2026, 48% מהמשפחות נאלצות לשרוף זבל על מנת לבשל. בינואר 2026, כאשר הכנסת הסיוע דרך מעברי הגבול איפשרה זאת, סיפקו WFP ושותפיו סיוע ל-1,661,496 נשים, גברים וילדים – בין אם באמצעות חבילות מזון, שקי קמח או ארוחות חמות, ובין אם באמצעות מענק כספי בסך 1,250 ש"ח למשפחה. בחודשים הבאים חלה ירידה בחלוקה בשל קשיים בהכנסת המזון לרצועה, אך נרשמה התאוששות מסוימת בחודש אפריל.

מגבלות על הכנסת הסיוע ההומניטרי ועל חלוקתו

עם תחילת המלחמה מול איראן בסוף חודש פברואר 2026 הודיעה ישראל על סגירת כלל המעברים לעזה לתנועת אנשים וסחורות, בניגוד להסכם הפסקת הלחימה. בין המעברים שנסגרו – מעבר כרם שלום להכנסת סחורות, שדרכו נכנס רוב הסיוע, ומעבר רפיח, שרק זמן קצר לפני כן חזר לפעול במסגרת מצומצמת, לאחר שעמד סגור מאז תפיסתו על ידי ישראל במאי 2024. סגירת המעברים גרמה לעליית מחירים חדה בשווקים ולמחסור כמעט מיידי במוצרי מזון ובמוצרי יסוד אחרים. בהמשך, פתיחת המעברים באופן חלקי הובילה לכך שבתחילת מרץ 2026 הוכנסו לעזה בממוצע רק 63 משאיות סיוע ביום, לעומת 230 משאיות סיוע בממוצע יומי בחודש שקדם לו – ירידה של כ-70%. באפריל 2026 חל שיפור מסוים בקצב ובכמות המשאיות שהורשו להכנס, וכן נפתח מעבר זיקים, אשר מקל על הגישה לקהילות הפלסטיניות בצפון הרצועה.

מעבר לתנודות בפתיחת וסגירת המעברים, ובניגוד להסכם הפסקת הלחימה, ישראל עדיין מונעת באופן רציף הכנסת אלפי מוצרים החיוניים לשירותי הבריאות, המים והתברואה, כמו גם לצורכי בינוי ושיקום, שכן אלו מוגדרים על ידה כציוד ”דו-שימושי” העלול לשמש גם לפעילות טרור, או מכיוון שלהגדרתה הם אינם נכנסים תחת ההגדרה "סיוע הומניטרי". כך למשל דיווח האו"ם בתחילת חודש מרץ 2026 כי לא הורשתה הכנסתם של מכשירי אולטרסאונד, אינקובטורים וציוד נוסף הנחוץ מאד עבור מחלקות יולדות בבתי החולים בעזה.

ההרס שנגרם ל-77% מהכבישים והדרכים ברצועה בעת המלחמה גורם לבעיית נגישות הסיוע בתוך הרצועה עצמה. ללא כבישים עבירים, מזון ומוצרים אחרים נתקעים במעברים ומתקלקלים, בזמן שהאוכלוסיות בצפון ובמרכז הרצועה סובלות מתת-תזונה חריפה. באין היתר מצד ישראל להכניס חומרים וציוד מכני לשיקום וסלילת כבישים, הקהילה ההומניטרית מרכזת את מאמציה בפתרונות זמניים וביצירת דרכים עוקפות, הגורמות לאובדן זמן ומשאבים יקרים.

הישרדותם של התושבות והתושבים, שיפור מצבם ובעתיד גם שיקום הרצועה, תלויים בפתיחת המעברים ובהסרת המגבלות הדרקוניות על הכנסת ציוד וחומרים הנחוצים לתיקון תשתיות, פינוי הריסות ושיקום מבנים. ככל שישראל מערימה קשיים על הכנסת סיוע וסחורות היא פוגעת באוכלוסייה האזרחית בעזה, בניגוד לחובתה הבינלאומית ובניגוד להסכם הפסקת הלחימה.

לקריאה נוספת:

ארגון גישה: חיוניים אך אסורים: המדיניות הישראלית בנוגע להכנסת סחורות “דו-שימושיות” לעזה, 17.3.2026

עזה עדיין מנותקת מחשמל

ב-7 באוקטובר 2023, כחלק מתגובת ישראל למתקפת חמאס, החליטה הממשלה לעצור לחלוטין את אספקת החשמל הישירה לרצועת עזה, כמו גם את הכנסת הדלקים לצורך הפעלת תחנת הכוח. הפקת חשמל בגבולות הרצועה מתאפשרת מאז באמצעות גנרטורים מקומיים ופאנלים סולאריים בלבד, אך גם רבים מהם הושמדו בתקיפות הישראליות.

לפי הערכות של חברת החשמל בעזה מספטמבר 2025, 70% מתשתיות חלוקת החשמל שברשותה נהרסו כליל, לצד נזק נרחב שנגרם למרבית המבנים, הכלים, הרכבים ומחסני חברת החשמל. על פי נתוני החברה, מעל 5,000 ק”מ של רשת חשמל ויותר מ-2,200 שנאי חשמל הושמדו.

נכון לאפריל 2026, ישראל ממשיכה לחסום אספקת חשמל דרך הקווים שפעלו ערב המלחמה, למעט חיבור יחיד למתקן התפלה. כמו כן אסורה הכנסת דלקים לצורך הפעלת תחנת הכוח של עזה. זאת ועוד, המגבלות הקשות שכופה ישראל על כניסת מוצרים “דו-שימושים" לרצועת עזה חלות על גנרטורים, פאנלים סולאריים וחלקי חילוף לתיקונם.

בהיעדר חשמל, בתי חולים פועלים במתכונת מצומצמת על אף הצרכים האקוטיים, ביוב אינו מטופל, ומעטות האפשרויות לשמור בקירור מזון ותרופות מצילות חיים. מערך הבריאות כולו תלוי כיום במספר מצומצם של גנרטורים. למחסור בחשמל השפעות רבות נוספות, ישירות ועקיפות, על יכולתם של כלל התושבים לשרוד, להתקיים בכבוד ולהשתקם. על ישראל מוטלת החובה לפעול לתיקון הקווים ושיקום תשתיות החשמל, לאפשר הכנסת גנרטורים וחלקי חילוף, ולחדש לאלתר את אספקת החשמל דרך הקווים.

לקריאה נוספת:

ארגון גישה: המלחמה של ישראל בחשמל עזה נמשכת, 19.4.2026

הרס מתמשך של אתרי מורשת

המגבלות על הכנסת חומרים וציוד, והיעדר גישה בשל המצב הביטחוני וריבוי נפלים בשטח, אינם מאפשרים שיקום נכסי תרבות ואתרי מורשת ברצועת עזה. על פי דוח מתעדכן של אונסק"ו ממרץ 2026, 164 מנכסי התרבות והמורשת ברצועה נהרסו או ניזוקו, ובהם אתרי דת, אתרים ארכיאולוגיים, מסגדים וכנסיות, אוניברסיטאות, מבנים היסטוריים, ארכיונים ומוזיאונים. זאת בניגוד לדין הבינלאומי, האוסר על הרס מכוון ושיטתי של אתרי ארכיאולוגיה, מבנים היסטוריים ומוסדות תרבות ודת גם בעת לחימה. ללא שיקום מיידי וייצוב שרידי המבנים, חלק גדול מהאתרים שנפגעו עומדים כיום בפני פגיעות נוספות.