הקו הצהוב

התנהלותה של ישראל בשטח שהושאר בשליטתה, באופן זמני, תחת הסכם הפסקת הלחימה, ויחסה לאזרחים העזתים המצופפים כעת בחלקה האחר של הרצועה, הם המשך ישיר למדיניותה בעת המלחמה: הרג, גירוש והרס שיטתי מחד, וביסוס נוכחות בשטח שנותר בידי ישראל מאידך. מדיניות זו תואמת את חזון הטיהור האתני וחידוש ההתיישבות היהודית בעזה שביטאו שרים וחברי כנסת שוב ושוב, גם מאז נכנס ההסכם לתוקפו.

התוואי המכונה “הקו הצהוב” מפריד בין השטח שאליו נסוגו הכוחות הישראליים בעקבות הסכם הפסקת הלחימה לבין השטח שהושאר לפלסטינים תושבי הרצועה. ההסכם, שעל פיו מדובר בהסדר זמני בלבד, משאיר בידי הצבא הישראלי שליטה בכ-58% משטח הרצועה, תוך דחיסתם של כ-2.1 מיליון תושבי עזה לאזור שגודלו פחות ממחצית השטח שבו חיו לפני המלחמה. עם יישומה הובילה חלוקת הרצועה לעקירה חוזרת של משפחות רבות, לירי והרג של מאות פלסטינים, ולביסוס בפועל של קו גבול חדש, המכתר את תושבי הרצועה מכל עבר.

כאשר פורסמה מפת הקו הצהוב באוקטובר 2025, הוזהרו התושבים שלא להתקרב לקו או לחצות לאזורים שבהם נמצאים הכוחות הישראליים. אלא שמהמפה שפרסם הצבא לא ניתן היה להבין היכן בדיוק עובר הקו, שתחילה כלל לא סומן בשטח, והתושבים לא ידעו בוודאות עד היכן יוכלו להגיע בביטחה. במקביל, הוראות הצבא לפתיחה באש באזור הקו הצהוב מתירות ירי אש חיה, ירי על מנת להרוג, בכל מי שעובר את הקו, גם אם אינו מהווה איום ממשי ומיידי על הכוחות. ואכן, מאות אזרחים, בהם גם נשים וילדים, נורו בסמיכות לקו או מעבר לו, בפרט בימים ובשבועות הראשונים, אך גם בחודשים שעברו מאז. כך למשל, ב-29 בנובמבר 2025 דווח כי נהרגו שני ילדים בני 10 ו-12 מירי כטב"ם ישראלי בעת שליקטו עצי הסקה בקרבת הקו הצהוב.

לפי דיווחים בתקשורת, המבוססים על ניתוח צילומי לווין, בחלק מהמקומות קוביות הבטון הצהובות לסימון הקו הונחו בתוך השטח שהושאר בידי הפלסטינים, ולא על הקו הצהוב עצמו, תוך הגדלה בפועל של השטח שבשליטת ישראל. במקומות שונים שבהם כבר הוצבו קוביות הבטון הצהובות הן הוזזו שוב, אל תוך השטח הפלסטיני, כך שהסימון שונה, ועל עקורים רבים נכפה פינוי נוסף אל עברו האחר של הקו לפי סימונו החדש.

כיוון שרק כ-42% מסך שטח הרצועה מותרים לתנועת התושבות והתושבים, גישתם של רבים לבתיהם ולאדמותיהם חסומה, והם נאלצים להמשיך להתגורר במחנות עקורים, באוהלים ובמבנים הרוסים. בנוסף, מרבית השטחים החקלאיים ברצועת עזה מצויים מזרחית לקו הצהוב, בתוך האזור שבשליטת ישראל. המשך חסימת הגישה של חקלאים לאדמותיהם מונעת אפשרות של שיקום מקורות מזון חיוניים והפחתת התלות בסיוע חיצוני. גם מערך הסיוע ההומניטרי, שבו תלוי רוב רובה של אוכלוסיית עזה, מושפע מתוואי הקו הצהוב, שכן כל תנועה של עובדי ארגונים או שינוע של מזון וסחורות דורשים תיאום ואישור של הרשויות הישראליות, לרבות הגעת הארגונים למעברי הגבול, הנמצאים כולם בשטח שבשליטת ישראל.

כאמור, לפי ההסכם והתוכנית לסיום הלחימה, הקו הצהוב אמור לשמש כקו זמני. אך מאז תחילת יישום ההסכם מתבסס הצבא באזור באמצעות הרס אלפי מבנים ותשתיות, בניית מוצבים נוספים בשטח, והקמת מכשול עפר לאורך הקו. המכשול מכסה, נכון לדיווח ממרץ 2026, 17 קילומטר – כ-40% מאורך הקו כולו. פעולות אלה, המתכתבות עם התבטאויות של הרמטכ"ל בדבר "גבול חדש" ושל שר הביטחון וחברי קואליציה בדבר שאיפות ליישוב צפון עזה, מעידות כי ממשלת ישראל רואה כאן הזדמנות לחזק את אחיזתה בתוך הרצועה ולא צעד לכיוון פתרון מדיני ארוך טווח.

פעולת הסימון הפיזי אינה פוטרת את הצבא מחובותיו על פי דיני לחימה בנוגע לשימוש בכוח, ומחובתו לעמוד בכללי החוק הבינלאומי המחייבים הגנה על אזרחים ללא קשר למקום הימצאם ולהימנע תמיד מפגיעה מכוונת באזרחים.

לקריאה נוספת:

ארגון גישה: “הקו הצהוב”: כ-58% משטח הרצועה עדיין בשליטה ישירה של ישראל, נובמבר 2025

לעדות וידאו:

ארגון בצלם: "הקו הצהוב" ברצועת עזה – הרג ועקירה חוזרת ונשנית, דצמבר 2025